זו לא רשומה שקשורה בקשר ישיר ומוחלט לאוטיזם אבל זה בעקבות מקרה שקרה לי ואני אוטיסטית...והיא מאוד חשובה לדעתי כי זו הדעה שלי....
אני חושבת שתפקידה הבסיסי של כל מחנכת ולא משנה באיזה חינוך רגיל או מיוחד ובאיזה בצפר - יסודי, חטיבה או תיכון הוא לדאוג שתלמידיה ירגישו טוב בבית הספר וטוב איתה, שיאהבו אותה וירגישו בנוח לפנות אלייה בכל עת.
זה מבחינתי תנאי לחינוך שזה שם תפקידה של מחנכת. זה תנאי לחינוך כי זה בעצם מאפשר את הכבוד שיאפשר למחנכת את ההשפעה וע"י השפעה מחנכים. אבל זה לא רק תנאי לחינוך, כזה שמורה שרוצה כבוד מתלמידים ואפשרות השפעה עליהם צריכה ליישם, לדעתי זו חובה של מחנכת גם אם היא מחליטה ששם תפקידה לא חשוב לה וכל שאיפותייה זה להעביר לכיתה את הזמן. ומעבר לחובה של מחנכת לנהוג כך, זה גם זכותם של תלמידי ישראל ללמוד אצל מחנכת שהרגשתם הטובה היא מטרתה הבסיסית.
וזה מבחינתי כל כך חשוב עד שאין לזה כמעט גבול.... אני מאמינה שברגע שלתלמיד של מחנכת קשה המחנכת צריכה להפסיק הכל. הכל יכול לחכות, לימודים אפשר להשלים ולא יקרה כלום, רק זמן, הכל יסתדר כל עוד פגיעה נפשית ואין צלקת , כי שיש צלקת כבר אין כלום. מורים לא מבינים את זה, במובן מסוים לפחות בתיכון מורים רצים עם החומר לבגרות כאילו אין מחר ואני פוחדת, אולי באמת מפספסים מחר, וגורמים לתלמיד לצלקת שתגרום לו רק לרצות, שמחר כבר לא יבוא ולא יבוא פשוט בלי תעודת בגרות, אלא לא יבוא בכלל, לא יבוא לעולם.
אולי אני נותנת כבוד יתר לתפקיד הזה שניקרא מחנך אבל אני חושבת שכל דבר אחר יהיה אי הבנה של הכוח הזה שיש לאדם שמלווה אנשים צעירים בדרך לא פשוטה מול דרישות לא קלות ואמור להיות שם, בשבילם . ההבנה של הכוח חשובה וחשוב שכל מורה יבין אותה עד הסוף, יבין שחיים של בני אדם תלויים בו גם עצם קיומם וגם איכותם ובסופו של דבר שני הדברים קשורים קשר אדוק כי שאיכות החיים גרועה הרצון לחיים פוחת ושהרצון לחיים פוחת אז זה המבחן ליצר, יצר החיים , כמה הוא חזק אבל למבחן הזה לא מכינים בבצפר.
ברגע שמורה יבין שזה תפקידו וזו מטרתו רק מכאן יהיה אפשר להמשיך.... בלי זה הכל מפוספס... ואני לא אוהבת דברים מפוספסים...
